ארכיון עבור פברואר, 2007
חצי נלסון, לזמנים בהם אתם מרגישים קצת תקועים
סרט קטן ונטול יומרות, רסיס חיים של מורה בעל תשוקה עזה להיסטוריה, כדורסל וסמים קשים, על המאבק שלו להרחיק את תלמידתו האהובה מללכת בדרכי אחיה הדילר, על הניתוק ממשפחה ומאהבה ועל רפיון הידיים, שאיכשהו תמיד מנצח.
בלי הפקה נוצצת, בלי טוויסט בעלילה ובלי תסריט של צ’ארלי קאופמן, ועדיין פנינה קולנועית אמיתית שהרוותה צמאון גדול ודי ארוך לסרט שמצדיק את הצפייה בו. חובה.
המרדף (האינסופי) אחרי האושר
לכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף. לכל סיפור, ובמיוחד אם הסיפור נולד בהוליווד. לסיפור דנן יש אמצע ארוך, ארוך ובלתי נסבל, והוא נמתח ממש כמו מסטיק "בנג בנג" משנות השמונים, אלו שבאו עם תמונות מגניבות של גיבורי על והוציאו בלונים ענקיים.
את הסיפור הזה ראיתם באלף ואחד סרטים אחרים, על הלוזר המתמיד שהופך לווינר, על משפחה מתפרקת, יחסי אב-בן וכל הבולשיט הרגיל שמייצרת לנו אומת הביג-מק. אם ממש משעמם לכם ואתם גם במקרה סובלים מנדודי שינה, לכו על "המרדף אחר האושר". בנסיבות אחרות אני מציע לוותר.
מאש-אפ
"Unknown" – סרט הביכורים של סיימון ברנד יצא היום ב DVD, בהחלט המדיה המועדפת לצפות בו. מדובר בחמישה גברים שמתעוררים במחסן נטוש ונעול ומנסים להבין איך ולמה הם הגיעו לשם, מי נגד מי ואיך להיחלץ בחיים. מישהו הגדיר את זה כמאש-אפ בין "מסור" ל "כלבי אשמורת" – אני טוען שהסרט הרבה פחות אימתני מ "מסור" והרבה יותר שטחי מ "כלבי אשמורת" – אבל עדיין ממלא את תפקיד המותחן עם הטוויסט, זה שכיף להתכרבל מולו בסלון ולפתוח את דיון ה "מה בעצם קרה שם?" אחרי שהכל נגמר.
עניין של מסורת
גם השנה, כמו בכל חורף, פורשים בהוליווד את השטיח האדום. גם השנה מעצבי השמלות עושים קופה, צלמי פפארצי סוגרים מינוס ונהגי לימוזינה טוחנים מיילג’. וכן, גם השנה, כמו בכל שנה, חרא של סרטים מועמדים לקבל את הפסלון הנכסף.
זה מתחיל ב "בבל", ההפלצה היומרנית של אלחנדרו גונזלס אינאריטו ("אהבה נושכת", "21 גרם"), שאף שקיבל ב IMDB ציון ממוצע של 7.8 מהגולשים, עדיין ההערה המובילה עליו שם היא "סרט מתיש", והוא בדיוק כזה. שעתיים וחצי של סחרחרה חובקת עולם מובילים ל..כלום אחד גדול ושבע מועמדויות לאוסקר.
זה ממשיך ב "המבוך של פאן" – סרטו של גיז’רמו דל טורו, פנטזיה ילדותית / מלודרמת מלחמה אלימה, שעם כל הרצון הטוב ואהבת סיפורי פיות ושדים, אחרי שראינו את טרילוגיית "שר הטבעות" ואת "Corpse Bride" – למבוך של פאן אין הרבה להציע או לחדש. שוב – הרבה הייפ, מעט קבלות.
ממשיכים – "Blood Diamond" של סטיבן סודברג, סרט אקשן ממוצע ומטה, עם סיפור שיש בו פוטנציאל לא ממומש, ושני שחקנים מצויינים (ליאונרדו די-קפריו וג’ניפר קונלי) בהופעות חלשות. סרט הוליוודי פרופר, עם התחלה אמצע וסוף כמו שכתוב בספרי האולפנים. מיותר בהחלט כמועמד בכל קטגוריה שהיא.
"בוראט"- קובץ דאחקות שחוקות עד עפר, שכבר הספקנו לטחון הלוך ושוב עוד בימי סדרת הטלוויזיה של עלי ג’י, הפכו לסרט. אם אפשר היה לקרוא למה שיש כאן "תסריט" – אז אולי היה אפשר להציע אותו למועמדות לאוסקר של עפולה. ואולי הגיע הזמן להיפטר מהדמות המציקה של הקזחי המשופם.
"השתולים" – מרטין סקורסזה רוצה אוסקר. הוא כל-כך רוצה אוסקר, שהוא הסכים לביים את "השתולים", לקחת את מט דיימון לתפקיד ראשי, לדחוף את די-קפריו לידו, לשרבב במהירות סיפור קלוש ובפסגת הקצפת הסכרינית הזו – לשתול את ג’ק ניקולסון. ואם אחרי כל זה הוא עדיין לא יקבל אוסקר, עוד יקימו ועדת חקירה בעיר.
ואחרון – "מארי אנטואנט" – אני מאוד אוהב את "Virgin Suicides" ו "Lost in translation" – ומאוד ציפיתי לסרט חדש של סופיה קופולה, אבל לא לילד הזה פיללנו. באותה מידה היה אפשר להציע את המלתחה של סופיה קופולה למועמדות לפרס עיצוב התלבושות הטוב ביותר, כי חוץ מתלבושות אין בסרט הזה שום ערך מוסף.
שני סרטים בכרטיס אחד
קוונטין טרנטינו, ילד הפלא של הקולנוע האמריקאי ב-15 שנה האחרונות, משתף פעולה עם קולגה וחבר טוב שלו, רוברט רודריגז (סדרת "דספרדו", "סין סיטי", "Dusk Till dawn" ועוד) בפרוייקט שנקרא "Grindhouse" ("המטחנה" בתרגום חופשי לגמרי – שם תואר לבתי קולנוע סליזיים שהקרינו מרתונים של סרטי אקשן וסקס סוג ב’, לרוב במחיר כרטיס אחד).
מדובר בדאבל-פיצ’ר לכל דבר, מחווה לז’אנר ששלט בשנות השבעים והשמונים בארה"ב. בראשון מבין השניים, "כוכב האימה" של רודריגז, זוג שוטרים (פרדי רודריגז מ "עמוק באדמה" ורוז מקגאוון) נלחמים בצבא של זומבים שהשתלט על עירם. השני, "חסין בפני מוות" של טרנטינו מביא את סיפורו של מייק הפעלולן (קורט ראסל), פסיכופט שמפתה נשים לרכבו ורוצח אותן. בין שני הסרטים יוקרנו חמישה טריילרים לסרטים פיקטיביים לגמרי, בהשתתפות בימאים שונים, שהבולט ביניהם (בעיניי) הוא רוב זומבי, הכוכב העולה של עולם הטראש-אימה.
"Grindhouse" יצא לקולנוע בארה"ב באפריל. בינתיים אפשר לראות טריילר באתר הרשמי וביוטיוב
איי לאב בורקס אין דה מורנינג
פורסט וויטקר המצויין ("גוסט דוג", "עישון", "משחק הדמעות") נכנס לנעלי המצביא האוגנדי אידי אמין, שכילד היה מוכר לי בעיקר מהסצינה ב "הגונב מגנב פטור", אבל לקולקטיב הישראלי כאיש שבשטח מדינתו נחתה טיסת האייר פראנס החטופה והמפורסמת ההיא.
הסרט מסופר מזוויתו של רופא סקוטי צעיר שמגיע לעבוד בהתנדבות באוגנדה ומוצא עצמו כרופאו ויועצו האישי של המצביא המעורער. כך נשזר סיפור שיש לו ערך תיעודי (ומי אם לא קווין מקדונלד, "יום אחד בספטמבר", הוא האיש לביימו) עם מותחן שמצליח להחזיק את הצופה עירני ומרותק שעתיים שלמות.
