ארכיון עבור מאי, 2008
איזה אורקסטרע
להופעה של רע מוכיח והאורקסטרע שלו הגעתי במקרה, אבל קראתי ושמעתי על הרכב האול-סטארז הזה (תום מוכיח, אורן קפלן, אורי פרוסט ועוד) ואת רע עצמו אני מאוד אוהב בעיקר בזכות העבודה שלו עם ברי סחרוף ומאור כהן. אז נכנסתי.
המרתף של לבונטין היה כמעט ריק למרות ששעת ההופעה הרשמית כבר חלפה מזמן. בלית-ברירה עלתה האוקסטרע להופיע מול כ-30 איש ונתנה כל מה שיש לה.
אין מה להגיד, האנשים האלה יודעים לנגן. אם ספרתי נכון היו שם מתופף, בסיסט, שלושה (
) גיטריסטים, סקסופוניסט, פסנתרן ופרקשניסט, וכל העסק דפק כמו מה שהוא: תזמורת של איש אחד. רע ניצח שם על כל הכנופייה, מעלה ומוריד את הקצב, מתחרע ומלטף עם התופים.
אבל
גילוי נאות 1: אני לא מת על ג’ז. אילתורים בני 15 דקות ויותר לא ממש עושים לי את זה, אפילו כשמדובר במוזיקאים שיודעים (כמו במקרה הזה) מה הם עושים. ובמקרה הזה אלה לא היו אלתורים בני 15 דקות, אלא קטע אחד רצוף. מתיש!
גילוי נאות 2: אני ממש, אבל ממש לא מת על ג’ז אקספרימנטלי, והיו רגעים בהופעה שממש נשקו למחוזות ג’ון זורן, קקופוניה צורמנית ומתעללת, כמו זו שיש ברגעים מסויימים ב "Lost Highway" של לינץ’.
כל זה לא כל-כך הסתדר לי עם האוריינטציה הרוק’נ’רולית של מוכיח, אבל כנראה שאני לא יודע חצי דבר על האיש המוכשר הזה ועל הההעדפות המוזיקליות שלו.
קח 2, או : נוסטלגיה, יום 3
Julian cope – Peggy Suicide
אז איפה מצאה אותי 1991? מעביר את הזמן עד לגיוס, עובד במטבח בימים ושומע קוטנר ומיכל ניב בלילות. אני חושב שזה היה יוד שהשמיע את East Easy Rider ברדיו, ואני אספתי שקל לשקל וקניתי את הכפול המהמם הזה. ג’וליאן קופ, שמוכר בעיקר בזכות The Teardrop Explodes, הוא גם אתאיסט קיצוני, מוזיקולוג, סופר ואקטיביסט שדיעותיו עשו הרבה צרות לכל לייבל גדול שהסכים לקחת אותו תחת הכנפיים. Peggy Suicide הוא אלבום קונספט שבעצם מבכה את גסיסתו של כדור הארץ במסווה חכם של שירי אהבה ומסע. הוא מתחיל כאלבום רוק "קלאסי" (קופ לפעמים נשמע כמו איגי פופ אינטליגנט), וממשיך למחוזות פחות מתוקשרים, כמעט אקספרימנטלים. שעה ורבע של כיף גדול.
אגב – לג’וליאן קופ יש אחלה אתר בו מרוכזת כל הפעילות שלו, פלוס המלצה חודשית על מוזיקה.
Spacetime Continuum – Double Fine Zone
הרכב ששמעתי לראשונה בפסקול של Pi הבלתי נשכח של דארן ארונופסקי, שמקפיד תמיד גם על המוזיקה ולוקח בד"כ את קלינט מנסל "לנצח על התזמורת". אני חושב שספייסטיים (או ג’ונה שארפ, אם לדייק) היה מחלוצי הפיוז’ן של אמביינט, ג’אז וברייקביט, ולמרות שחלקים גדולים מהיצירה שלו יכולים להביא אתכם להירדם גם אם הרגע סיימתם את הקפה של הבוקר, בסרטים מסויימים ובמצבי רוח מסויימים מאוד זה יכול לבוא טוב (סודוקו!). שימו לב ל Different bend, קטע 10 בדיסק.
קח 2 (או: נוסטלגיה, יום 2)
הבוקר יצאתי באיחור (כמו בכל בוקר) וכמעט שכחתי לאסוף איזה שתי ענתיקות מאובקות מהמדף. אחרי שנעלתי את הדלת נזכרתי, סובבתי חזרה את המפתח ונכנסתי הביתה. הסלון היה מוצל ושקט ומזמין, ופתאום הרגשתי עייף ונטול אנרגיות לעוד יום של עבודה. ניערתי בקושי את המחשבה של בוקר מעושן על הספה עם מוזיקה וסרטים, היישרתי מבט אל מדפי הדיסקים וחטפתי שניים בחיפזון. הלכתי לעבודה.
Pearl Jam – No Code
את פרל ג’אם איבדתי סופית אחרי Vitalogy , אי שם ב 1993. No Code כבר מצא אותי זרוק ודפוק בהולנד, ואני זוכר שבוקר אחד, כשנפלטתי מהטראם בצומת של הסנטורבאאן, נתקלתי בעטיפה בחלון ראווה של חנות דיסקים, בהיתי בה כמה דקות (היא מלאה פולארוידים שצילמו חברי הלהקה) והסתלקתי.
רק ב 2004 התפניתי לקנות ולהקשיב לאלבום. בדיעבד, מסתבר, צדקתי. No Code הוא לא אלבום מופת בשום אספקט, ובטח שלא בהשוואה לאחרים של פרל ג’אם. אבל יש בו (לפחות) שתי פנינים שהצדיקו את המשקל שהוא הוסיף לתיק הגב שלי הבוקר: Off He Goes, (שמצליח להישמע קצת גיי כששר אותו גבר) ו Mankind.
Timeshard – Hunab Ku
עוד הרכב מגל ה "ספונג’ה מיוזיק" כמו שכינינו אותו – מוזיקה אלקטרונית שאפשר לשטוף איתה את הבית מבלי שיחשדו שיש מסיבת טראנס בשכונה. Timeshard היו טריו בריטי קרוע שחיו בסרט מדע בדיוני שרק הם הבינו, כתבו אלקטרוניקה שמושפעת מספייס-רוק של הסבנטיז, אבל גם מהפסיכדליה של שנות ה-90. רוב המוזיקה שלהם לא רקידה ואף נוגעת באמביינט, ועדיין הם הופיעו הרבה בשנים בו היו פעילים. Timeshard הוציאו אלבומים ב Planet Dog זצ"ל, שהיה אחראי, בין היתר לריליסים של Eatstatic, Children of the bong ו Banco De Gaia.
נוסטלגיה
אני מנסה לאמץ מנהג חדש : לקחת כל בוקר דיסק שהעלה מלא אבק על המדפים, וששנת הייצור שלו היא מודל 1999 ומטה. במשרד אני דוחף אותו למחשב ובודק אם הוא עדיין מהלך על הקולגות ועליי קסמים.
הבוקר אלו היו שניים.
R.E.M – Green
השנה היתה 1988 כשחברי הטוב קובי מזוז השמיע לי לראשונה את World Leader Pretend, ככה שלא יהיה משעמם עם הקוסקוס הטוניסאי שהכין לנו אבא שלו. אני מיד נפלתי בשבי של (הקול של) מייקל סטייפ והקוסקוס של אורגני (איזה שם!), ולמרות שקובי מכר מאז את הפרארי שלו, ו R.E.M מצידם הוציאו זוועות כ Losing My religion ואחרים, Green וקוסקוס טוניסאי יישארו בשבילי תמיד רעננים כריח נעורים.
Dub War – Wrong Side Of Beautiful
ב 1998 הייתי סטאז’ר של מקעקע (נשבע!). חייתי באשליה שאני מספיק מוכשר ואמיץ לחרוט לאנשים קווים וצבעים שיישארו איתם לעד. התבדיתי. אבל לפחות יצא לי (בין היתר) להכיר אנשים ומוזיקה חדשה, לשרבט המון על נייר ומעט מאוד על בשר חי (בעיקר שלי) ולהתבטל. אני מודה מקרב לב לאבישי טנא (שהוא כיום מקעקע בעל שם עולמי) על המפגש עם DUB WAR, שעשו (בהצלחה מרובה בעיניי) מיקס כמעט בלתי אפשרי בין רגאיי לPאנק ומטאל.
הקדשה
לקורא אביב מארק, שהיה אתמול…וול, אביב מארק, והתלכלך עליי בעקשנות. הנה כמה תמונות של אמן שהוא מאוד אוהב.
