ארכיון עבור נובמבר, 2009

האם זומבים רואים סרטים מחורבנים?

היו לי הרבה ציפיות מ "זומבילנד", פרודיית הטראש החדשה בכיכובו של וודי הארלסון, זו שכובשת את ליבם של המבקרים מ-IMDB ועד Rotten Tomatoes. הטריילר נראה מבטיח מאוד, וודי הארלסון בתפקיד דרומי נבער זו תמיד סיבה למסיבה, שלא לדבר על דם הניגר מפיו של אדם הגורר רגל על כביש אספלט חם. ובכן, נחשו מה? חרא של סרט, זה מה. "זומבילנד" הוא גיבוב של בדיחות חצי עשויות שתיבלו אותם היטב בעיצוב ועריכת וידאו מסחררים, ממש כמו מנה מעפנה שמנסה להסוות את עצמה בעזרת חופן פטרוזיליה קצוצה דק וטיפות בלסמי בדפנות הצלחת.

בשנים האחרונות מתחזק סוג של טרנד בהוליווד, כזה שגורס כי לסיפור אין שום משמעות, בדיחות לא צריכות להיות בהכרח מצחיקות וכל היוקרה היא בהנצחת הרגע ועטיפתו. כך היה גם ב "דה האנגאובר" (שאמנם היה מעט יותר משעשע מהזוועתון המדובר, אך עדיין) ובעוד שורה של סרטי אינסטנט, פרי ידיהם של יוצרים כמו ג’אד אפאטו, למשל.

אחרי שהבעתי את הסתייגותי מ "זומבילנד" בפייסבוק, חבר העיר לי שאני נוקשה מדי ושמדובר בעצם בסרט מהנה לכל הדיעות. הוא גם טען שזה סרט זומבים קלאסי, והסאבטקסט רמז שאם אני חסיד של הז’אנר, אז הבעייה היא בעצם אצלי. הכי עצוב היה הרפרנס ששלח לי אותו חבר, כאילו להזכיר לי וואט איז איט אול אבאוט. הוא שלח לי לינק לקטע מתוך "They Live" האלמותי, בי-מובי לכל טעם ועניין, אחד הסרטים שהשפיעו יותר מכל על אמן אהוב, אחד, שפרד פיירי שמו (Obey Giant). ההבדל, לטעמי, בין "זומבילנד" ל "They Live" למשל, הוא שהאחרון לוקח את עצמו ברצינות, עד כמה מגוחך שזה יכול להישמע. מסתבר שזה אלמנט הכרחי להטמעת סרט בזכרון הקולקטיבי ולהפיכתו לקאלט. יוצרי "זומבילנד" היו עסוקים בלייצר להיט זמני שיתפיח את כיסם, לא משהו שילמדו עליו בבית-ספר, וכך בדיוק נראית התוצאה.

הנה כמה סרטי זומבי, בי-מוביז ושאר ירקות רקובים שאסור, ממש פשע, לדלג עליהם:

"Dawn of the dead", 1978, George Romero

למרות שלא הראשון, מדובר באבי-אבות סרטי הזומבים, ומעין סיקוול ל Night of the living dead, מ-1968, גם הוא של רומרו. הסיפור הוא כמו תמיד אותו סיפור – מגיפה קטלנית, קומץ ניצולים וכו’. אבל לרומרו היתה קרקע בתולית כדי להפיץ את בשורתו האלימה. קלאסיקה.

———————————————————————————————–

"Cannibal Holocaust", 1980, Ruggero Deodato

הפסאודו-דוקו הראשון (למיטב ידיעתי) בז’אנר, הרבה לפני זוועתונים כמו "איש נשך כלב". סיפור של חוקר היוצא לגלות משלחת עיתונאים שנעלמה בג’ונגל שורץ קניבלים אי שם באמזונס. הסרט עורר זעזוע ודחייה בתקופה הבתולית והתמימה של סוף הסבנטיז ונחשב במשך שנים לאחד המפחידים מסוגו. כולל סצנות שעד היום קשה לעכל, כמו קרקוף אדם ואז נשנוש המח שלו, בעודו חי, או תליית אישה משדיה. עונג צרוף

———————————————————————————————–

"The Evil Dead", 1981, Sam Raimi

ללא ספק סרט הטראש הכי מצחיק שראיתי. ברוס קמפבל בתפקיד חייו (מישהו אמר ג’ים קארי?) כאחד מחמישה חברים היוצאים לחופשה בבקתה מבודדת ומעלים שדים באוב כאשר הם קוראים בטעות בספר מסתורי שמצאו. סם ראימי הצליח לרקוח בטרילוגיה המצויינת הזו אימה וקומדיה והרבה הומור עצמי. הנה סרט שלוקח את עצמו ברצינות ובצחוק באותה נשימה וזה פשוט עובד

———————————————————————————————–

"Texas Chainsaw Massacre 2″, 1986, Tobe hooper
אולי סרט הטראש-גור הגדול בכל הזמנים, וללא ספק יצירת מופת מטרידה ומשעשעת כאחת. סיפורה של משפחה חשוכה ומפגרת מטקסס, שכל תאוותה היא ציד אדם באשר הוא, אולי כנקמה או מרמור על עצם היותה מנודה מהחברה. עם הופעת אורח של האחד והיחיד – דניס הופר. אגב – יש להתרחק כמו מאש משאר פרקי הסדרה

———————————————————————————————–

"Bad Taste", 1987, Peter Jackson

הייתם מאמינים שפיטר ג’קסון, כן כן – ההוא משר הטבעות – התחיל את הקריירה שלו בסרטי טראש דלי תקציב? בד טייסט הוא סיפור על חייזרים המייצרים המבורגרים מבני אדם בעיירה קטנה, ועל גיבור אחד שיוצא להציל את המצב. מגדיר מחדש את המושג לואו-טק

———————————————————————————————–

"Street Trash", 1987, J.Michael Muro

מעין אח תאום ל "בד טייסט" מבחינת דלות התקציב והטכניקות. הומלסים ששותים אלכוהול מורעל נמסים ומתפוצצים ברחובות ניו יורק. זה היה עצוב אם זה לא היה כל-כך משעשע.

———————————————————————————————–

"Wrong Turn", 2003, Rob Schmidt